כיצד ניהל יוסף את כלכלת מצרים בשנות הרעב ואיך זה קשור לנדל"ן?
בספר בראשית פרק מ"ז מסופר על המשבר הכלכלי הקשה שפקד את ארץ מצרים.
בני האדם בתקופה זו התקשו להשיג אוכל למחייתם.
יוסף מציע לפרעה מלך מצרים תוכנית כלכלית-חברתית על מנת לצלוח את המשבר.
התוכנית הכלכלית-חברתית של יוסף התנהלה במספר שלבים:
- ראשית, המצרים שילמו ליוסף עבור התבואות שסיפק להם. את הכספים הפקיד באוצר המלך.
- לאחר מכן, כאשר אזלו הכספים למצרים – נתנו הם את בעלי החיים תמורת התבואות.
- לבסוף כאשר לא נותרו להם כספים ובעלי חיים, מסרו המצרים למלך את הדבר האחרון שנותר להם – האדמה. בתמורה לכך קיבלו מיוסף זרעים (כסף) כדי שיוכלו לעבד את האדמה וזכות שימוש בתבואות (זכות שימוש בדירה).
- המצרים חיו באדמות שלא היו יותר בבעלותם.
- המצרים קיבלו 80% מהתבואות של האדמה – המלך גבה מהם 20% (מס הכנסה).
בתוכנית הכלכלית-חברתית של יוסף יש דמיון רב למודל של ירושה עצמית ולמאפיינים של דירה תפוסה.
בתוכנית ירושה עצמית בעלי דירות בגיל השלישי מוכרים את הבעלות על דירת המגורים שלהם למשקיעים – תוך שמירה על זכות החזקה והשימוש בדירה וכן תמורת קבלת כסף רב, היוצר עבורם ביטחון כלכלי משנה חיים – כאשר הדירה כבר לא בבעלותם, אלא בבעלות המשקיעים.
במהלך ההיסטוריה ניתן לראות שאנשים רבים חיו על אדמות שלא היו בבעלותם.
בעולם המודרני עסקאות מסוג זה מקובלות במדינות רבות כגון: ארה"ב, צרפת, גרמניה, איטליה, ספרד, בלגיה וכו' – וכעת גם בישראל.
יג וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב מְאֹד; וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאֶרֶץ כְּנַעַן, מִפְּנֵי, הָרָעָב. יד וַיְלַקֵּט יוֹסֵף, אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר-הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף, בֵּיתָה פַרְעֹה. טו וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ: כִּי אָפֵס, כָּסֶף. טז וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם–אִם-אָפֵס, כָּסֶף. יז וַיָּבִיאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם, אֶל-יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא. יח וַתִּתֹּם, הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדֹנִי: לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. יט לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ–קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ, עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. כ וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה, כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ, לְפַרְעֹה. כא וְאֶת-הָעָם–הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים: מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם, וְעַד-קָצֵהוּ. כב רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים, לֹא קָנָה: כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה, וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה–עַל-כֵּן, לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם. כג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם, הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה; הֵא-לָכֶם זֶרַע, וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה. כד וְהָיָה, בַּתְּבוּאֹת, וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית, לְפַרְעֹה; וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם, וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם–וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. כה וַיֹּאמְרוּ, הֶחֱיִתָנוּ; נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. כו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה–לַחֹמֶשׁ.
